הגעתי אל שדה התעופה כדי לאסוף את אורית, שעמדה לחזור מלונדון. הטיסה אמורה היתה לנחות בחמש וחצי בבוקר, אבל כמעט שעה לפני כן כבר הייתי בטרמינל. ישבתי לשתות קפה, ועוד אחד אחריו. ועוד אחד. הנהיגה בשעות הבוקר המוקדמות – על אף שהכבישים היו ריקים – עייפה אותי. לא ישנתי הרבה בלילה.

על המסך ראיתי שהטיסה נחתה. הקדימה במעט. יופי... אורית תצא מהר. כנוסעת מחלקה ראשונה היא תהיה בין הראשונים. אין לה מזוודה, היא לקחה איתה רק carry-on שבהחלט הספיק, בעיקר בהתחשב בכך שהשמלות שלקחה לערבים היו מינימליסטיות ביותר, כזכור.

ואכן, ברבע לשש כבר ראיתי אותה יוצאת. מבטינו נפגשו מיד, והחיוך שהשתפך על פניה של אורית היה פיצוי מלא על חוסר השינה והעייפות שגררה הנסיעה המוקדמת לנתב"ג. והיא נראתה גם כה זוהרת... במכנסיים שחורים מחוייטים, עליונית אדומה, שערה חלק ומסודר על כתפיה, פניה מאופרות קלות והסומק הטיבעי פורח בלחייה. על נעליה האדומות – אותן נעליים שנעלה בצילום מלונדון – היא גמאה בצעדים נמרצים את המרחק ביננו. כשנפגשנו, אורית הפילה לארץ את כל מה שהיה לה בידיים, וזינקה עלי בחיבוק סוער. שפתינו נפגשו, וכמה אנשים סביבנו עצרו להסתכל על הנשיקה הארוכה והלוהטת שחלקנו. "התגעגעתי נורא", אמרתי לה כשנחלצנו סוף-סוף מן האחיזה העזה והנשיקה הרטובה. "היה לי לא טוב בלעדייך...", הוספתי. וזה היה נכון. מאוד התגעגעתי אל אורית הפעם, והיה לי רע בלעדיה. ולא בגלל הסקס.

"בפעם הבאה אתה בא איתי", החליטה בת-זוגי בו במקום, וידעתי מיד שזה מה שבאמת יקרה. נסענו יחד כל-כך הרבה פעמים ולכל-כך הרבה מקומות... לא צריכה להיות לנו בעיה לנסוע יחד שוב.

"אני מוכרחה לומר שאני לא ממש מופתעת לראות אותך", ציינה אורית כאשר יצאנו מן הטרמינל וצעדנו אל החניון. "אבל אתה יודע שמכונית שלי כאן?" כמובן שידעתי. "אז איך זה עובד? ננהג בנפרד?" שאלה אורית. "לא", עניתי. נקח את המכונית שלך, ואני אשלח מישהו מהמשרד להביא לי את שלי במהלך היום."

אבל אורית חשבה אחרת. "לא, אני מעדיפה שנסע במכונית שלך".

"למה? את לא רוצה לנהוג? את עייפה? אני יכול לנהוג."

"אני מעדיפה שלא".

אה, כן... כמוני, אורית לא אוהבת שמישהו אחר נוהג במכונית שלה, אפילו לא אני. "לא, לא, זה לא בגלל זה", אמרה אורית. "אני פשוט מעדיפה את המכונית שלך".

* * *

אורית התרווחה לה במושב לידי. זה היה לפני שטסנו לגרמניה כדי לקנות את המרצדס שהבטחתי לה ("השפכות – אפילוג"), והיא העירה כמה נוחים המושבים. "בגלל זה רצית שניסע במכונית שלי?" תהיתי. "המרחק לא רב, והכבישים עדיין לא עמוסים. לא יקח לנו הרבה זמן להגיע הביתה." אורית לא ענתה. עיניה הביטו החוצה, מבעד לחלון. נסענו בשתיקה, נהנים ממוסיקת-הרקע השקטה. ענן הבושם שאופף את אורית דרך קבע השתחל מבעד לנחירי אפי, ועוררו בי תשוקה לאחוז באורית ולנשק לה בכל פינה בגופה.

"תעבור בבקשה לנתיב הימני, ותאיט. בסדר?", בקשה ממני אורית לפתע. מבלי לשאול מה ולמה, מלאתי את בקשתה. "הנה, שם" הצביעה אורית על היציאה. נטיתי ימינה, והיינו מחוץ לכביש המהיר. אורית כיוונה אותי, וכעבור דקות ספורות היינו במשעול פרדסים מבודד. הבנתי את הכוונה שמאחורי הנחיותיה של אורית. כיביתי את המנוע, שחררתי את החגורה, ואורית התנפלה עלי בנשיקות. לשונה ליקקה את מערת הפה שלי והתגלגלה על לשוני בתאווה. נשכתי את שפתיה החושניות בעדינות וטעמתי את הרעננות של פיה של אורית, שלעולם אינה נגמרת.

נטשנו את המושבים הקידמיים ועברנו אחורנית. אורית נעלה את הדלתות והסיטה את כל הוילונות בלחיצת כפתור. אז זו הסיבה שהיא רצתה שניסע במכונית שלי... וכשהיינו מנותקים מן העולם, פשטה אורית במהירות החלק העליון, בעטה את נעליה ממנה והלאה ונפטרה מן המכנסיים. החזיה והתחתונים הלכו אף הם בדרך כל הארץ. במשיכה אחת קרעה אורית את החולצה הלבנה מעלי, והכפתורים נורו לכל עבר. היא נצמדה אלי, שדיה הגדולים והזקופים נמעכים על החזה שלי. הורדתי את המכנסיים ושחררתי את הזין הזקור שלי מכלאו. אורית עלתה עלי והשתחלה על האיבר הענק במהירות. היא היתה רטובה כמו אגם... שמעתי את הנוזלים מחליקים על העור שלנו, שעה שאורית החלה נעה על הזין שלי בתנועות קצרות ואיטיות. "אאאאההה... כמה שאני אוהבת אותך..." היא מילמלה באוזני. "ואני אותך, אורית שלי..." עניתי. ראשי היה עתה מול השדיים הנפלאים. ליקקתי אותם ומצצתי את הפטמות הזקורות, בעוד אורית ממלאת באמונה את המטלה שנטלה על עצמה: להתעלס עימי באהבים עד שהעונג המשותף יואחז בנו ויטלטל את שנינו בעוצמה.

וזה מה שקרה. לאט ובעדינות הביאה אורית את שנינו לאורגזמה. זו לא היתה גמירה שהרעישה עולמות, אבל בהחלט היתה זו אחת שהיה בה רגש עמוק של אהבה, שהיה בה פורקן נפשי ופיזי כאחד. אורית ואני חיבקנו אחת את השני חזק חזק, וגלי האורגזמה שלנו התאחדו שעה שהזין השפריץ את כל הזרע שלי עמוק אל תוך רחמה של אורית. מצצתי את הפטמה השמאלית שלה בכוח, וידיה משכו בשערי והעמיקו את האחיזה שלה בי.

עיניה של אורית הביעו אהבה רבה, כאשר ננעצו בי לאחר מעשה. האישונים התכולים ששחו בים הלובן התחום באיליינר השחור ריצדו בשמחה, כמו מנורות הלילה של פריז על שפת נהר הסיינה. שבתי ונישקתי לאורית, מתקשה להכיל את פרץ האהבה שאחז בי. "את הדבר הנפלא ביותר שקרה לי בחיים", לחשתי לה.

* * *

יצאנו מן המקלחת בבית, ונכנסו למיטה. "נישן קצת", הציעה אורית. "אני צריכה אותך רענן ונמרץ לקראת אחר הצהריים."

היה ברור לי בדיוק לשם מה.