Relocation - חלק א' חלפו כמה חודשים מאז הפעם האחרונה שכתבנו סיפור ושלחנו לאתר 'עדשת עירום'. למה? משום שהיינו עסוקים ב- Relocation. "יישוב מחדש".

עברנו לגור באנגליה.

מסתבר, שעמית שלי חשב על זה תקופה ארוכה למדי, ולא דיבר איתי על כך. זה עלה בינינו לראשונה לאחר התעלסות באישון לילה. היה זה במהלך חופשה קצרה בלונדון. חזרנו מהאופרה אל הבית הקטן שלנו בעיר, ולמרות שהיינו עייפים חשנו במתח מיני שאי אפשר היה להתעלם ממנו. שלחתי יד אל בין הרגלים של עמית, ומצאתי שהזין שלו כבר היה בדרך לזקפה מלאה. "בוא לי"... לחשתי לו. עמית התגלגל והתמקם בין רגלי, האיבר שלו מוצא את הכוס הרטוב שלי וחודר אלי לעומק בקלות רבה, על אף גודלו העצום. אאחחח... כמה שאני אוהבת את הזין של עמית בתוכי!...
עמית נע פנימה והחוצה, מעלה אותי בהדרגה במדרגות הסולם לקראת אורגזמה. תוך כדי התעלסות הוא נישק לי, לשונותינו נפגשו והרטיבו אחת את השניה, עמית מצא את הפטמות הזקורות שלי ומצץ אותן בתאווה. אבל... משהו בפנים שלו היה קצת שונה. לא כמו תמיד. אני לא יכולה להסביר את זה. שלחתי יד וליטפתי את לחיו, והוא הסב את ראשו ונישק לכף ידי. מממ... זה היה נהדר. הרגשתי כמה עמית אוהב אותי. הצמדתי את האגן שלי אל המפשעה שלו, והאורגזמה שלי התפרצה בעוצמה. עוד רגע, ועמית שפך בתוכי את הזרע שלו במטחים כבדים שנורו מן הזין האדיר שלו בכוח רב. עוד ועוד ועוד זרע מילא אותי, משתלב באורגזמה שלי ושולח אותי אל ספירה אחרת...

משחלפה האורגזמה שלנו, נשכב עמית לידי וליטף את פני. עיניו היפות היו שקועות בעיני. היה בחדר שינה שלנו שקט רגוע. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי את עמית: "עמית, מה קרה? אתה לא לגמרי פה, איתי..."
"בוודאי שאני פה, איתך... איזו מן הערה מוזרה..."
"חלק ממך לא פה. משהו מן המחשבות שלך."
עמית לא ענה. מבטו המשיך להיות קבוע בפני. "את כל כך יפה..." לחש.
לא לחצתי עליו לספר לי מה קורה. ידעתי שזה יגיע מתישהו. ובאמת, רק דקות ספורות חלפו, ועמית דיבר איתי.
"אנחנו חוזרים הביתה מחר...", אמר.
"אז?"
"אז לא מתחשק לי. אני לא רוצה לחזור."
התרוממתי על המרפקים. "אני לא מבינה. אתה לא רוצה לחזור לארץ?"
"לא".
"למה?"
"כי נמאס לי להיות שם. אלו לא החיים שאני רוצה."
"מה אתה רוצה לעשות?"
"אני רוצה לעבור לכאן."
"אתה רוצה לגור פה, בלונדון, בקביעות?"
"לא", ענה עמית, נשמע כמעט מזועזע. "אני רוצה לגור באחד האזורים הכפריים סביב לונדון. נאמר, במרחק שעתיים נסיעה."

לא ידעתי מה לומר. מה שעמית בעצם דיבר עליו היה ירידה מן הארץ. ומוזר היה לי לשמוע את זה ממישהו שהאמנתי שיש בו נאמנות למדינת ישראל. לוחם לשעבר, קצין-מילואים בשריון, אדם שבנה עסק משגשג במדינת ישראל. זה היה מוזר. כלומר, ידעתי תמיד שיש אספקטים של החיים במדינת-ישראל שעמית לא אוהב, אבל... לרדת מן הארץ באופן סופי ומוחלט??? זה היה חדש.

פיהקתי. "אנחנו יכולים לדבר על זה מחר בבוקר?" שאלתי.
עמית נישק לי, חיבק אותי, וככה נרדמנו.

* * *

מה שהעיר אותי בבוקר היה היעדרו של עמית מן המיטה. קמתי וירדתי עירומה אל המטבח. מצאתי אותו שם יושב אל השולחן בחלוק הבוקר שלו, שותה קפה ומעיין ב- Financial Times. הוא נשא את עיניו אלי ברגע שנכנסתי, וחיוך מקסים התפשט על פניו. "אנחנו לא אורזים? הטיסה בעוד חמש שעות..." שאלתי. עמית הניד בראשו לשלילה. הוא הניח את הקפה, ניגש אלי, הרים אותי בשתי זרועותיו החסונות והושיב אותי על השיש. ידעתי מה הוא מתכנן. פיסקתי את הרגליים, נותנת לו גישה אל הפות שלי, שכעת היה רטוב לחלוטין. עמית קבר את לשונו בתוכי, מלקק את הדגדגן ביעילות מדהימה. היה ברור לי שאגמור מהר מאוד. נוזלים רבים זלגו ממני כעת, מרטיבים את הבקעה שבין שני העכוזים שלי. עמית ניצל את זה כדי להשחיל אצבע לתוך החור של התחת שלי. זה כבר היה יותר מדי... גמרתי בצרחות, מתפתלת על משטח השיש הקר וכמעט שנופלת על ריצפת המטבח.

כשנרגעתי, פשט עמית את חלוקו והזין שלו נגלה לעיני, זקור ומוכן לפעולה. במכה אחת השחיל עמית את הזין שלו אל תוך התחת שלי, ודחיקות בודדות הספיקו כדי להביא אותו אל השיא. הוא השפיך בהנאה רבה לתוכי, ממלא אותי בזרע. זיון בתחת מיד בבוקר... מממ... איזו דרך נהדרת לפתוח יום חדש!

"אני מבינה אותך נכון? אנחנו נשארים פה?" שאלתי, מנסה להסדיר את נשימתי. כל זיון עם עמית די בו כדי שהנשמה שלי תפרח מתענוג.
"אנחנו נשארים פה. לפחות בינתיים. אני רוצה לראות כמה בתים, ואולי לקנות אחד מהם."
לא ידעתי מה לומר. כנראה שהוא רציני לגמרי לגבי אותו relocation.
"אתה מתכוון לזה..."
"לחלוטין. אני רוצה לעבור לפה. אבל... רק אם את תעברי איתי. אם לא תסכימי, אחזור איתך לארץ."
"מה לגבי החברה? העבודה שלך?..."

"מה לגבי זה? מרכז העסקים שלנו במילא נמצא בברלין. מה זה משנה אם אני פה או בישראל? להיפך. הרבה יותר נוח יהיה עבורי לעבוד מכאן. יש לנו משרד פה בעיר. אעביר את עיקר הפעילות לפה, והמשרד בישראל ישאר כ- backup. אפילו לא נפטר אף אחד מן העובדים."

"המשפחות? החברים?..."
"המשפחות שלנו במילא מפוזרות בכל מיני מקומות בעולם. חברים? החברים הכי טובים שלנו הם מירב ויריב, ואני מוכן לממן להם כרטיסי טיסה בכל פעם שנרצה לראות אותם. שלא לדבר על זה שאני רוצה להציע להם להצטרף אלינו."
"מה?? שיעזבו גם כן את הארץ?? אתה לא נורמלי..."
"כן נורמלי... לא נורמלי... נחיה ונראה מה יהיה."

* * *

אז במקום לעלות על טיסה לארץ, יצאנו לנסיעה אל מחוץ ללונדון. קודם ישב עמית ועבר על כמה אתרי אינטרנט בהם מוצעים בתים למכירה, אחר כך עשה כמה טלפונים, ואז אמר לי, "בואי. נוסעים." לבשתי משהו קליל, כמובן שלא ויתרתי על נעלי העקב הסקסיות שלי (כן ויתרתי על חזיה ותחתונים...), ויצאנו.

הנסיעה אל מחוץ לעיר ארכה כשעה וחצי, ונידהמתי לראות שעמית בחר עבורנו לבדיקה בתי-אחוזה ענקיים, שכל אחד מהם היה מוקף גנים וכו'. בכל מקום פגשנו את סוכן או סוכנת הנדל"ן, ועמית ערך סיור מדוקדק בבית. אני חייבת לומר, לי כל זה עשה סחרחורת. כאשר שאל אותי עמית מה דעתי על הבתים, לא ידעתי מה לענות.

"יש לנו עוד שלשה מקומות לראות", אמר לי עמית בערך בשעה 1 בצהרים. "את רוצה לעצור לאכול משהו קודם?"
כן. הייתי רעבה. אז נכנסנו לפאב כפרי והזמנו סלט ירקות ענק ולחם מקומי, וגם בקבוק יין מושבח.
בשתיים המשכנו בדרכנו. "לאן עכשיו?" שאלתי. "Hertfordshire", ענה עמית. "ב- Much Hadhamיש בית שאני רוצה לראות. האמת היא, שמכל מה שראיתי באינטרנט הוא זה שהכי מצא חן בעיני."

הסתכלתי על עמית, והוא היה נלהב. ברק ניצת בעיניו, ואני חשדתי שהבית הזה שעמדנו לראות כעת הוא כנראה בית חלומותיו. עוד לא נתתי לעמית תשובה לגבי כל הרעיון של לעזוב את הארץ, אבל ידעתי שאם הוא באמת יחליט שזה מה שהוא רוצה לעשות, אני אלך איתו. לא אתן לשום דבר להפריד בינינו. וחשתי שזה הזמן לומר לו את זה. "אני לא יודעת אם לעזוב את הארץ זה הדבר הנכון לעשות", אמרתי לעמית, "אבל אני אלך אחריך לכל מקום אליו תלך. שום דבר לא יפירד בינינו, עמית. שום דבר."

עמית לא ענה. אולם כעבור כמה מאות מטרים, כאשר ראה מפרץ בצד הדרך, היטה את הרכב ועצר. לאחר ששיחרר את חגורת הבטיחות, שלח עמית את ידיו ומשך אותי אליו, מחבק ומנשק אותי באהבה ובתאווה. "אני אוהב אותך..." לחש באוזני.

* * *

הבית אליו הגענו היה באמת מדהים. בית אחוזה ענק, בעל חזות המעידה כי נבנה בשלהי המאה ה-19. ההיה גדול מאוד-מאוד, בן שתי קומות ומבנים צידיים מחוברים אליו. דרך מרוצפת אבנים הובילה אל כיכר גדולה שמרכזה מדשאה, מיזרקה ופרחים, והבית עצמו לצידה. אל דלת הכניסה הובילו חמש מדרגות אבן, וסוכן המכירות פתח את הדלת אל אולם כניסה מרהיב שקירותיו שיש, רצפתו עץ מבריק, והתקרה מעוטרת בסגנון רומי. הסוכן הוביל אותנו אל הסלון המרווח, אל חדר האוכל הארוך, אל המטבח המאובזר. הבית היה מרוהט, "אך כמובן שתוכלו להביא לפה איזה ריהוט אחר שתירצו", אמר האיש. "בכל מקרה, הריהוט הקיים כלול במחיר."

והמחיר היה...? לא ידעתי באותו רגע. עמית לא אמר כלום. המשכנו בסיור. בקומה הראשונה היה גם חדר-ספריה ענק, עם ספות אנגליות עתיקות ופסנתר כנף. המסדרונות היו מוארים כראוי, מטופחים מאוד, וריהוט תואם הוצב בהם כנגד הקיר. היו עוד חדרי אוכל וחדרי הסבה, בחלקים אח לאש. בקומה השניה היו חדרי השינה וחדרי האורחים, וגרם המדרגות שהוביל אליהם היה תחום ב-railing מברזל עתיק, מעוצב ומקושט בדוגמא של פרחים. חדרי האמבטיה היו מפוארים ומרווחים, ובכל פינה ניכר היה שהבית זכה לטיפוח אוהב מאוד מידי בעליו הקודמים, שלא חסכו ממון כדי להפוך אותו לנווה מפואר ומפנק.

בתום הסיור בתוך הבית יצאנו לראות את הגינה. גינה אני אומרת?... גן ע-נ-ק!! "מה הגודל של הדבר הזה?" שאלתי. "כמעט 11,000 Sq. Ft", ענה הסוכן. עשיתי חשבון מהיר. שלשה קלימטרים רבועים, בערך. וואוו!!! אנחנו צריכים כזה שטח ענק???

"יש לכם פה מגרש טניס פרטי", הראה לנו הסוכן. "וגם בריכת שחיה גדולה."

כנראה שצריך את כל השטח הזה...

"האם תוכל להשאיר אותנו כאן לשעה או שעתיים, ולחזור?" שאל עמית את הסוכן. "אנחנו רוצים לראות עוד את השטח, אך לא נעים לנו לעכב אותך. כשתחזור אתן לך תשובה סופית, ואני כבר אומר לך שהנטיה שלי היא לקחת את הבית."

הסוכן לא שאל שאלות. הוא חייך, לחץ יד, והסתלק.
עמית ואני יצאנו לטייל בשדרות השיחים והפרחים של הגן. לאן שרק הסתכלנו, ראינו עצים, ירוקת, ופרחים. "מה את אומרת על המקום הזה?" שאל אותי עמית.
"אני אוהבת אותו. הוא נראה נהדר. אבל ... תגיד לי, אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו?"
"בהחלט. הוא לא יקר כמו שאת חושבת."
"כמה הוא עולה?"
"בסביבות 35 מיליון דולר."
כמעט נחנקתי. "מה???"
"שלושים וחמישה מליון דולר בערך. צריך יהיה לשפץ קצת, לעשות קצת שינויים. להכניס מעלית, לבנות חניון תת קרקעי, ויש כמה שינויים שאני רוצה לעשות בקומה השניה. אבל זה לא יהיה נורא יקר. זה אפשרי."
"ואנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו??" נדהמתי.
"בוודאי. למה לא?... ואני רוכש אותו במזומן."
הייתי בהלם. אני יודעת שעמית עשיר מאוד, אבל... עד כדי כך...???

עמית ראה את התדהמה בפני. הוא אסף אותי בידיו. "אחד הדברים שאני מאוד אוהב אצלך, אורית, זה שאת לא שואלת אותי שאלות על כסף. אף פעם לא דיברנו על זה, ואני שמח כי זה נותן לי את ההרגשה שאת איתי בגלל מי שאני, ולא בגלל חשבון הבנק שלי."

"אני איתך רק בגלל הזין שלך..." מילמלתי, לא יודעת מה לומר חוץ מזה. עמית צחק, וגרר אותי אל השיחים הקרובים ביותר. הוא השכיב אותי על הדשא, חלץ את נעלי והפשיל ממני את המכנסיים שלבשתי. מאחר ולא היו עלי תחתונים, הוא יכול היה לגשת לליקוק הכוס שלי מיד. ידי מצאו את שיערו ובחשו בו, דוחקת אותו אלי יותר חזק ויותר חזק, כדי שהלחץ על הדגדגן שלי יגבר. זה היה נהדר! וכשהייתי על סף אורגזמה, התנתק עמית ממני, הוריד את מכנסיו וחדר אלי עם הזין המוכן שלו עמוק עמוק לתוך הפות הרטוב. אאאאאחחחח.... זה היה טוב... עמית זיין אותי בכוח, מביא את שנינו לאורגזמה מהירה, אחת כזאת שגרמה לנו לצרוח מהנאה.

"עכשיו את מבינה למה אנחנו צריכים כזה גן ענק?" צחק עמית. "כדי שנוכל להזדיין בכל פינה, ולצרוח כאוות נפשינו."

"אם נזדיין בכל פינה ובכל חדר באחוזה הזאת, לא ישאר זמן לשום דבר אחר", גיחכתי. "המקום הזה גדול מדי, אפילו בשביל שני מזדיינים כרוניים כמונו..."

סידרנו את בגדינו ופנינו לחזור אל הבית. "תגיד, עמית", שאלתי, "אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו בית כזה – וצריך גם להביא בחשבון הוצאות שוטפות של צוות, גננים, מיסים... – אתה צריך להיות שווה די הרבה כסף. אני יכולה לשאול אותך כמה אתה שווה, נטו?"

הרגשתי רע לשאול את זה, כי באמת שעמית ואני מעולם לא דיברנו על הדברים הללו. גם חינכו אותי שלא לשאול שאלות כאלו, כי זה לא מנומס (!). אולם כעת עלתה הסקרנות שלי על כל מידה טובה שאולי עוד יש לי.
עמית חייך אלי, ידו המקיפה את מותני תוך כדי הליכה אימצה אותי אליו עוד יותר.
וטוב שכך, כי כאשר ענה לי – כמעט התעלפתי מרוב תדהמה.