"בקרוב יש לי יומולדת" רמזה לי טלי ברמז דק אל מול כל החברים באחד ממפגשי הקיץ שלנו בחצר העצומה של רובי השלדג, השכן בר המזל שהשטח שלו גובל במדרון של ההר במקום שאי אפשר לבנות עוד בתים. הוא הפך את כל המתלול לבוסתן מרהיב של עצי הדר צעירים ומניבים שחיים בדו קיום עם עצי זית נושנים מלפני מאות שנים.. בין העצים הוא תלה גרילנדות ונדנדות והמקום אט אט הפך לאחד ממקומות המפגש החברתיים שלנו. רובי נקרא רובי השלדג על שם אהבתו לדיג בחופי הכינרת, אהבה אותה טיפח מגיל ילדות בעת ברח יום אחד מבית הספר וירד לים. בעודו על החוף נתקעה לו קרס בקרסול. לאחר שהוציא אותה חיבר לה חוט דיג ומקל ומאז הוא אוחז חכות מקצועי. אבל נחזור לסיפור..

אז.. "בקרוב יש לי יומולדת" רמזה לי טלי ברמז דק אל מול כל החברים שהביטו בי לרגע.

"ברור, אני יודע" ניסיתי להגיד בביטחון בעוד פרוסת הבאגט טבול בשקשוקה חריפה שהייתה תחובה לי בפה גרמה לי להישמע לא בטוח בכלל.

"אתה זוכר את התאריך?" איתגרה אותי טלי.

"ברורר!" עניתי בביטחון, דופק בתיאטרליות על הלב שלי. ידעתי כמובן את התאריך שחל בעוד שבוע, אך לאחר שיהוי של שניה הוספתי בשקט שכולם ישמעו לרובי שעמד לצידי, "תגיד, מתי זה יוצא"? לקול צחוקם של כל הסובבים וגם של טלי.

מיהרתי לשלוח לעצמי מייל מהפלאפון עם הכותרת "לא לשכוח יומולדת". הפעם, נשבעתי לעצמי, אין מצב שאני מפשל. יש לי עוד שבוע ליום ההולדת.

למחרת בבוקר הודעתי שאני מאחר בעבודה ועצרתי בדרך בקניון הגדול של תושבי הצפון. למרות שהשעה הייתה עדיין מוקדמת יחסית, השמש היכתה בי בדקה וחצי הליכה מהחניון הזנוח ועד לקניון כך ששמחתי להימלט לתוך המבנה המקורה של הקניון נשאב בשמחה אל תוך המיזוג המרווה, עוצר רק לרגע אצל איש הביטחון המבוגר והכחוש, לבוש במדים שהיו רחבים עליו בכמה מידות, צבועים בכחול עם סמל של מגן. ריחמתי עליו לרגע כשראיתי את פניו העייפות.

"יש לך נשק?" הוא שאל ובאופן מפתיע גם חייך אלי.
"לא" עניתי אוטומאטית.
"גם לי אין" אמר וצחק לעצמו חושף שיניים שידעו ימים לבנים יותר.
צחקתי בפה מלא מהבדיחה הצינית. "מיעוט האנשים משעמם אותו" חשבתי לעצמי בעודי נכנס אל תוך קניון המבריק.

הקניון היה ריק בגלל תקופת הקורונה, מה שהסביר את מתקפת המבצעים המאסיבית שסבבה אותי וקרצה לי מכל חנות. הסתובבתי אבוד בין החנויות והרגשתי חסר תועלת כמו מזלג בקערת מרק. שוטטתי בין הדוכנים השונים, עובר בין דוכן כריות לצוואר ועד לדוכן של אישה שדופה שכותבת טקסטים זעירים על גרגירי אורז. מוכרת צעירה בדוכן תכשיטים הציגה לי מספר שרשראות מכסף אבל מהסוג הזה היו לטלי בעשרות, מגולגלות ומסובכות בתוך תיבת תכשיטים ישנה.

"אתה לא תתחרט, מבטיחה לך שאישתך תודה לך על כך" הפעם זו הייתה אישה מבוגרת מהדוכן הבא שהבטיחה לי שהשרשראות חרוזים –מוגזמים- עבודת יד שלה הן הפתרון שלי לבעיית מתנת היומולדת. הם לא.

"אישתי לא תאהב את הסגנון" אמרתי לה בעודי ממשיך ללכת, מתרחק מהאישה שהייתה לפתע נראית לי הזויה מעט בעודה מלווה אותי בקריאתה.
"וגם אם לא, היא תבוא ותוכל להחליף אם היא תרצה" ניסתה את מזלה בפעם האחרונה. ריחמתי עליה קצת, ביחס לדוכן התכשיטים הקודם הדוכן שלה היה עוד פחות אטרקטיבי.
"תודה, אני אבוא איתה והיא תבחר" אמרתי בנחמדות מיותרת ונופפתי לה.

לאחר כמה סיבובים חסרי תוחלת בקניון הריק, הסתובבתי בין הקומות האפורות, שומע את צעדיי מתופפים על רצפת השיש המבהיקה מנקיון יתר של מנקה חרוץ מידי ומיעוט מבקרים. התחלתי להישבר. התחלתי לחשוב על לחתוך לעבודה. ראיתי את המיילים שמגיעים לפלאפון מצטברים ונערמים והחלטתי לסגת ולחשוב על משהו אחר בשביל טלי. מעולם לא חיבבתי קניונים, מקומות עמוסים ודחוסים בילדים מתזזים, דביקים משיערות סבתא ומגלידה מומסות על ידים שמנוניות מההמבורגר שאכלו דקות ספורות לפני כן. הורים בפנים טרוטות, עייפים וכמושים כמו חסה שנשכחה יותר מידי זמן בשמש. לא בשבילי. צעדתי בהחלטיות לכיוון היציאה, עוקף קבוצה של בנות עשרה נלהבות שהצטלמו מול בובה של ג'ק ספארו, מאגף מימין אישה מבוגרת עם עגלת קניות כמעט ריקה. בדרך לחנייה עצרתי לרגע בדוכן קפה לא ממותג. בכוס נייר חומה לקחתי לי קפה לדרך והחלתי צועד, סוגר את הפער לכיוון היציאה.

לרגע ראיתי מולי ראיתי דמות מוכרת. אין סיכוי. אמר לי קול בראש והמשכתי להתקדם לכיוון היציאה. לקח לי כמה שניות ארוכות לתרגם את הדמות הנאה, השיער השחור והחלק השופע העטוף בחצי כיסוי ראש ומשקפי שמש מונחות עליו, שמלה בהירה צמודה מעט עד לברך וסנדלים, מחזיקה ביד אייס קפה פקאן בתוך כוס מפלסטיק שקופה וקש שחור עם המותג "ארומה" עליו. דוחפת עגלת פעוט לפניה. מיכל. לא הגיוני בכלל. חשבתי שאני טועה. מיכל גרה בכלל במרכז. אבל לקח כמה שניות לראות את החיוך שלה מתרחב כלפי כשזיהתה אותי צועד מולה.

"ואוו מיכל מה את עושה פה"?? שאלתי בהפתעה אמיתית. עמדתי מולה בגמלוניות עם ידיים בכיסים. לא ידעתי אם אחרי המפגש שהיה לנו אני אמור לחבק אותה?

"מה אני עושה פה"? אמרה בחיוך?" מה אתה עושה פה אדון לא סובל קניונים" אמרה מיכל וציטטה את המשפט שאני נוהג להגיד לכל מי שרק מוכן לשמוע.

"באתי לחפש מתנה לטלי" אמרתי וראיתי אותה מסתכלת על ידי הריקות משקיות.

"נו ומה קנית"? שאלה בלגלוג מחוייך.

"עוד לא מצאתי משהו אבל אני לא יוצא מפה בלי מתנה לטלי" שיקרתי בביטחון. "ואל תעבירי נושא" המשכתי "מה את עושה כאן גברת? נגמר הקפה הפוך בדיזינגוף סנטר??" שאלתי בחיוך.

" נסעתי עם איתי לטיפת חלב קרציה. אתה יודע? אני עדיין מטפלת כאן בצפון עם צילה האחות. זו שטיפלה בי כשהייתי תינוקת. ומאז אני לא מצליחה לוותר עליה. חוץ מזה קבעתי לי רופא שיניים לצהרים ככה שנשאר לי זמן לשרוף אז קפצתי לפה לראות אם השתנה משהו"

"ומשהו השתנה"?

"חוץ מהעובדה שטיפוסים כמוך החלו לשוטט חופשי בקניונים? כלום" אמרה ולפני שהספקתי להגיב היא חייכה אלי, הרימה את כוס האייסקפה שלה אל מול פניי ואני שהבנתי את הרמז הישקתי את הכוס קפה שלי לכוסה. "לחיים" אמרה מיכל ושנינו השתתקנו באחת כמו מכונית שעוצרת בחריקת בלמים אילמת. הפעם האחרונה שהישקנו לחיים הייתה באותה שבת זכרונה לברכה, זו שהיוותה פתח של דלת בעבורי ובעבור טלי. זו שאחריה הכל הפך לשונה, מסקרן יותר, מפחיד יותר. שבת שלאחריה השיחות שלי ושל טלי היו עמוקות יותר, ולא ברור אם אנחנו מטפסים במעלה הר כלשהו בתהליך שלנו או מדרדרים במדרון חלקלק שאיש לא ישורנו. שנינו היינו נבוכים. הרגשתי פתאום גמלוני ושהידים שלי ארוכות מידי אז הכנסתי אחת מהן לכיס של הג'ינס בעוד השניה אוחזת בכוס הקפה, מגוננת עלי.

ואז חייכתי חיוך גדול כדי לשבור את הקרח, הרמתי את כוס הקפה שלי כמו בקידוש של שבת "יום חמישי ויכולו השמיים" ניגנתי את מנגינת הקידוש המוכרת לשנינו עם התאמה קלה ליום הספצפי באותו השבוע.

"קורע" צחקה מיכל ואני התפלשתי במחמאה שלה. "שמע, אני יעזור לך לקנות מתנה לטלי" אמרה מיכל והפתיעה אותי.

"מהההה"? אמרתי. "את בטוחה?"

"כן ממילא באתי לשרוף שעות" אמרה בקלילות.

שתקתי. הייתי נורא נבוך. מה עם מישהו ייראה אותנו יחד? זה לא נהוג להסתובב עם אישה שאיננה אישתך ובטח לא בקניון.

"לא נעים לך ללכת איתי"? שאלה מיכל בהבנה.

"גם, קצת" אמרתי בכנות.

"אנחנו לא עושים פה משהו רע, זה לא דייט וממילא אין פה אף אחד. תקלוט שאם לא היה השומר בכניסה זה כבר היה ייחוד להיות איתך פה" אמרה מיכל בחיוך מאוזן לאוזן, מרוצה מהבדיחה של עצמה ומהפנים הצוחקות שלי. התחלתי להרגיש טוב יותר.

"יאללה בוא" אמרה מיכל והתקדמה קדימה, דוחפת את העגלה לפניה. ואני הלכתי אחריה במהירות, מדביק את צעדיה, מביט סביב במבוכה מידי פעם לוודא שאין אף דמות מוכרת. לאחר כמה דקות האווירה נהייתה נינוחה יותר. מיכל שתתה בקול רעש גדול את האייסקפה שלה, מנתצת עם הקש השחור את הנוזל הקפוא שכעת הפך לגוש קרח חסר צבע. צעדנו בקומה התחתונה של הקניון.

"אולי תקנה לה בושם" הציעה מיכל כשעברנו ליד סניף סופרפארם מנומנם.

" אם קונים משקפיים למי שלא רואה טוב, למי קונים בושם"? אמרתי בחיוך, אחזתי בעגלה של איתי הרדום, הילד של מיכל ונכנסתי פנימה לתוך הסניף.

ניגשנו לעמדת הבשמים, שנינו מביטים על אותו המדף, היא רואה בשמים, אני ראיתי בעיקר מחירים. כמובן שעל פי חוק הפיזיקה הידוע – שלוש השניות של ניוטון, שקובע שבהכרח לאחר שעמדת ליד מדף קוסמטיקה בסופרפארם יותר משלוש שניות תזנק עליך אחת מיעצות היופי שהתברכו בכל חוץ מיופי.

"לתת לכם להריח משהו"? אמרה בחיוך לבבי מידי ונעצה במיכל מבט.

"לא, אנחנו מסתדרים" אמרה מיכל בביטחון שגרם לזבנית לחזור לשבת על הכיסה הגבוה יחד עם חברותיה בקידמת החנות.

"איך זה"? שאלה מיכל לאחר כמה דקות של בחינת מותגים, והראתה לי בושם בבקבוקון ורוד ומעוגל. פתחתי את הפיה והירחתי.

"לא לא אל תהיה מגודל" צחקה מיכל. אתה שם זרזיף קטן על היד וממתין טיפה ורק אז מריח.
"אה" אמרתי בגמלוניות והשרפרצתי מעט על היד שלי. "נחמד" אמרתי. מיכל השפריצה לי בושם נוסף על היד השניה מתוך בקבוקון מלבני בצבע תכלת שבתוכו נוזל שקוף.

"איכססס" בושם של דודות!! אמרתי בשאט נפש והבנתי שהיא עשתה את זה בכוונה ואז צחקה בקול. שמחה לאידי. ראיתי את הזבנית מציצה עלינו ממקום מושבה בחצי עין ומייד מסיטה אותה כשראתה שראיתי.

"טוב, אנחנו עכשיו יודעים שלפחות אין לך טעם גרוע" אמרה מיכל.
"שניה דווקא יש בזה משהו שמזכיר לי את הבושם של אמא שלי" אמרתי לה ברצינות והיא הביאה לי את הבקבוקון ומיד השפרצתי 2 לחיצות נדיבות על החולצה של מיכל.
"עכשיו כולנו יודעים שיש לך יש טעם גרוע" אמרתי מתגלגל מצחוק והתרחקתי מחשש לנקמה.
"לאאא קרציייה!" אמרה בכעס מדומה. "תכלס זה הגיע לי", אמרה מיכל והרימה ידיים נכנעות בתיאטרליות.

"בוא, תנסה רגע את זה. אבל לא על היד שלך כי אתה כבר מלא בריחות, כמו בואש אבל בקטע טוב" אמרה מיכל והשפריצה על בסיס כף ידה מבקבוק בושם בצורת תפוח ירוק, והגישה לי את ידה להרחה מאוד סמוך לאף שלי, כמעט נוגעת בו. הירחתי את הריח והבושם היה מדהים. נרעדתי לרגע גם מהקרבה של היד של מיכל סמוך אלי כל כך.

"זה הבושם שאני הכי אוהבת ואני גם משתמשת בו" אמרה מיכל והחזירה אותי למציאות.

"הוא מריח מעולה, אני חושב שטלי תאהב אותו גם". אמרתי ומיכל לקחה מהמדף אריזה חדשה מהבושם וצעדנו לכיוון הקופה.

"הסתדרתם"? שאלה דיילת היופי בעניין.
"כן" אמרה מיכל. "מצאנו מה שרצינו, תודה". אמרה מיכל והרימה את קופסת הבושם בידה כך שהדיילת ראתה.
"אולי משהו גם לבעלך"? אמרה הדיילת והצביעה עלי.
"היא לא.." התחלתי להגיד אבל מיכל ענתה לה במקומי..
"בעלי, פחות בעניין של בשמים" אמרה מיכל והסתכלה עלי במבט שגרם לי לתחושה מוזרה וחמימה בבטן.

שילמנו על הבושם ויצאנו שוב לקניון.
"עכשיו בוא נקנה לה איזה בגד יפה". אמרה מיכל ואני לא סירבתי. אמנם התכוונתי לקנות לה מתנה אחת אבל שתיים ישמחו אותה יותר.
התעלמתי מהסיבה השניה כמובן, והיא שנהניתי בחברתה של מיכל.

צעדנו בדרך לכיוון איזור הביגוד, שהיה מורכב מחנויות מוכרות מהרשתות הגדולות ועוד כמה חנויות מעצבים קטנות. הלכנו לאט, סוקרים את חלונות הראווה, הלב שלי צנח לרגע כשהיד שלי התחככה ביד שלה. ואז שוב פעם כשזה חזר שוב. התנשמתי בהפתעה.

”בוא, נכנס לכאן" אמרה מיכל ופנתה ימינה בחדות לתוך חנות מלבנית ומאורכת שהייתה מורכבת מחלל מואר ובתוכו קולבים עם חולצות צבעוניות וג'ינסים.

"איזו מידה רעייתך" שאלה אותי מיכל ורק אז הבנתי את גודל הטעות. לא לקחתי מידות. מפגר שכמוני.
"האמת שאין לי מושג" אמרתי נבוך.
"היא או מדיום או סמול" אמרה מיכל. "אני מתלבטת".
"היא כמוך במבנה הגוף" אמרתי סוקר את הגוף של מיכל בניסיון להשוות. "רק החזה שונה מעט" חשבתי לעצמי.
"היי חצוף תפסיק לנעוץ מבטים" אמרה מיכל ותקעה בי מרפק.
"רק רציתי לבדוק אם אתן דומות בגוף" אמרתי כולי אדום מבושה.
"כן בטחח" אמרה מיכל בהבעה חצי כעוסה. המשכנו להתקדם בשקט לאורך הקולבים העמוסים.
"אתה יכול להסתכל, כבר ממילא ראית הכל" אמרה לפתע בקלילות שלא הצלחתי לאכול.

"מה דעתך על החצאית הזו"? שאלה מיכל והראתה לי חצאית בגיזרה צמודה שנראתה לי טוב.
"נראית מעולה" אמרתי, "אבל קשה לדעת ככה בלי שהיא מודדת, אקח לה אותה עם פתק החלפה".
"ממש לא" פסקה מיכל. "תשמור פה על העגלה, אני אלך למדוד אותה, תבחר בינתיים כמה חולצות שנראות לך מתאימות" אמרה וצעדה לכיוון תאי ההלבשה, שהיו בנויים מקופסאות עץ גבוהות וצרות, כשעל דלתן הפנימית מותקנת מראה לאורך כל הדלת. בחרתי מספר חולצות, מכיוון שהתלבטתי בין סמול למדיום לקחתי את שתי המידות.

"איזה ילד בונבון יש לך" אמרה לי אישה מבוגרת שהחזיקה כמה חליפות לפעוטות. "ממש כמו הנכד שלי" אמרה בחיוך.
"תודה" עניתי ותהיתי איך אני ממשיך את השיחה הזו מבלי להמשיך לשקר.

"שמוליק" קראה לי מיכל מפתח חדר ההלבשה. היא לבשה את החצאית הצמודה שישבה עליה באופן מושלם. הלב שלי החסיר פעימה משום מה.

צעדתי לכיוון שלה.

"איזה אישה נאה יש לך בין פורת יוסף" הפטירה אחרי האישה המבוגרת. "ממש כמו בת שלי" מלמלה לעצמה ואני התחמקתי במהירות לכיוון תאי ההלבשה.

"אני עוזבת אותך לשניה ואתה כבר מושך אליך חתיכות" נזפה בי מיכל בחיוך.
"איך אני"? שאלה מיכל ודיגמנה לי את החצאית שלבשה.

"מדהימה" אמרתי, "כאילו, החצאית" הוספתי במהירות.
"יופי, עכשיו תביא לי את החולצות ואמדוד" אמרה ולקחה את החולצות מידית העגלה ונכנסה שוב לתא המדידה.

"איך היא"? פתחה מיכל את הדלת לכדי חריץ. הסתכלתי, החולצה ישבה עליה באופן מושלם.
"ממש יפה" אמרתי והסטתי אחורה את תווית המחיר הקשורה בחוט חום. ידי נגעה במיכל ושוב הרגשתי את שיערות ידי סומרות. ראיתי שמיכל גם החסירה נשימה רגעית באותו הנגיעה והייתה נראית נבוכה ומופתעת מכך.

"זו לא המידה של טלי, אני בטוחה עכשיו שהיא סמול. אני אנסה למדוד את המידה הקטנה יותר ותגיד איך היא." אמרה והשאירה אותי בחוץ עם העגלה.

"אוקיי" עניתי. לאחר כדקה מיכל פתחה את הדלת שוב לכדי חריץ. החולצה הייתה צמודה מאוד על מיכל. הגוף שלה ניבט מתוך הבד והשיער הגולש במלא תפארתו כיסה את כתפיה הדקיקות בצורה מושלמת.
"אל תדאג, לטלי החזה קטן יותר אז זה יהיה צנוע כי הוא פחות יבלוט" אמרה מיכל כאילו אנחנו מדברים על מה בכך.

מעולם לא דיברתי עם בת אחרת על חזה ובטח לא הסתובבתי עם מישהי שאיננה טלי בקניון או בתאי הלבשה. הרגשתי חמימות בתוך הבטן שעכשיו ידעתי לפרש אותה כחרמנות שנבנית מבלי ששמתי לב. חרמנות אפלה וחזקה. כזו שהבנתי שהיא גרועה לי אבל לא יכולתי להתנגד לה. הרגשתי כמו נהג מירוצים באמצע מסלול שתקף אותו צמא חזק ובגישושים אחר בקבוק ידיו אחזור בבקבוק בירה קפואה והוא שותה אותה בצמא, בטירוף בלתי נגמר ביודעו שהאלכוהול הולך לשלוח אותו לאבדון על המסלול שאוחז בבקבוק בירה קפואה.

"אבל זה לא המצב" הרגעתי את עצמי בראש. מיכל היא לא סתם אחת. וטלי שכבה עם בעלה. אז מותר לי. ניסיתי לשכנע את עצמי בהצלחה זעירה בלבד.

"תראה, ככה זה ייראה על טלי" קטעה את מחשבותי בעודה מושכת את החולצה כלפי מטה כדי להשטיח את החזה להראות שזה פחות בולט עם או בלי ידיעה למה שזה עושה לי למטה. הסתכלתי על החזה שלה כלוא בתוך הבד הרך והצמוד ורק רציתי לנשק אותו.

"אני חשוב שלטלי זה אפילו יותר קטן" אז בכלל לא ירגישו אמרתי.
"איך, ככה"? אמרה מיכל ולחצה עוד קצת על החזה שלה.
"לא, אפילו פחות ככה שנלך על מידה סמול". אמרתי בקול שמנסה להיות ענייני אך נהיה ענייני פחות ופחות ככל שעוברות השניות. התמתחתי מעט כדי לחפות על הזיקפה שנוצרה לי במעלה הג'ינס.

"כמה זה פחות, תראה לי שניה" אמרה ולחצה עוד עם היד שלה על החזה שלה.
"לא מספיק" אמרתי והרגשתי שהיא משחקת בי משחק שהולך ושואב אותי אליו.
"זה המקסימום הם עוד יתפוצצו בקצב הזה" אמרה מיכל וטפחה קלות על חזה בחיוך, מסדרת ומיישרת אותו שוב במקומו הרגיל.

"טוב אני בודקת חולצה נוספת" אמרה וסגרה את חריץ הדלת.
"זה ממש צמוד". אמרה לי מבפנים. "זה בטוח לא יתאים גם לה, אני אקח חולצה במידה גדולה יותר" לאחר כמה שניות.

"שמוליק" קראה לי מבפנים ופתחה מעט את הדלת. "נתקעתי בתוך החולצה, לא מצליחה להוריד אותה, היא צמודה מידי" אמרה מעט בלחץ.
"אויש" אמרתי.
"אתה יכול להכנס רגע ולעזור לי"?
"מה עם איתי, הוא פה בעגלה"?
"הוא רדום החיסון טישטש אותו מאוד הוא לא יתעורר, תצמיד את העגלה לדלת של התא.

נכנסתי פנימה ומצאתי את מיכל לבושה בחולצה הצמודה שהדגישה את כל תווי החלק העליון של גופה. עקב הצמידות של החולצה מיכל עמדה זקופה והחזה שלה בלט מאוד על רקע הבד הקשה.
"ואוו" אמרתי לעצמי. הייתי צמוד למיכל בתוך התא הקטן, הגוף שלה עטוף בחולצה כמו בגד ים של שחייניות אולימפיות.

"תסתובבי" אמרתי לה והתחלתי לעזור לה להוריד את החולצה. לפני שהתחלתי הסתכלתי על הישבן שלה שבלט על רקע החולצה הצמודה. קילפתי את הבד מהגב התחתון כלפי מעלה. הרגשתי מכות חשמל בכל פעם שנגעתי מעט בגוף של מיכל. רציתי ללטף אותה בעדינות אבל הרגשתי שהיא לחוצה מכך שהיא נתקעה בתוך החולצה אז השתדלתי להיות ענייני, מרחיק את האגן שלי מהישבן של מיכל שלא תרגיש שחלילה עומד לי. הסתכלתי על העור הבהיר של הגב התחתון ורציתי שהרגע הזה לא ייגמר לעולם. המשכתי לקלף בזהירות וחיככתי בכוונה את גב כף היד שלי בגב שלב תוך כדי הורדה. שמעתי אותה מתנשפת בחדות. הינחתי יד בעדינות על העור החשוף של הגב שלה והיא התנשמה שוב פעם בחוזקה. בלי לדבר התחלתי למשוך עוד את הבד של החולצה כלפי מעלה ומיכל הרימה ידיים אבל לא מיהרתי. הנחתי שוב יד על הגב של מיכל והפעם באיזור שזה עתה חשפתי. הרגשתי את נשימותיה נעתקות שוב, ויבבה חרישית נפלטה לה.

"שששש" היסתי אותה.
"לא יכולה זה נעים כל כך" אמרה לי בעניים עצומות.

המשכתי להוריד למיכל את החולצה שעקב המידה הקטנה הייתה צמודה מאוד. הירמתי את החולצה הירוקה חושף אט אט את החזיה שלה שעטפה בגאון את החזה המפואר. ראיתי את גופה נדרך לקראת ידיי שיגעו בה באיזור החזיה הרגיש למגע. ואכן קירבתי את שתי ידי אל הרצועות הצמודות, מכניס אצבע בין רצועה לגב ועובר בעדינות מלמטה למעלה. מלטף את הגב החשוף בחלקו ומצמרר את מיכל.

מיכל עצרה אותי לרגע, הורידה מעליה את משקפי השמש ואני משכתי את החולצה למעלה והורדתי אותה.
מיכל הסתובבה אלי מביטה בי במבט מלא משמעות. החזה שלה היה עטוף בחזיה הלבנה בולט על רקע הגוף הדקיק. עמדנו אחד מול השני, מביטים אחד לשני בעניים, שנינו מתנשמים כמו שרק זוג שנוגעים אחד בשני בפעמים הראשונות יכולים להרגיש. החזה שלי בחולצה קרוב לחזה הזקור שלה בתוך החזיה.

"אני יכול לגעת בהם?" שאלתי כדי לשמוע אותה אומרת את זה ופחות כי הייתי זקוק לאישור.
"כןן" אמרה מיכל במתח.

קירבתי את היד שלי בעדינות לשד הימני, מערסל אותו בכף ידי כשהוא עוד בתוך החזיה הצחורה. היבטתי בעניים הסגורות של מיכל, ראיתי את האישונים הסגורים מצטמצמים מעט בנגיעה ונרפים לאחר מספר שניות. ערסלתי את השד שלה בשנית, הפעם מרים אותו מעט כלפי מעלה. מיכל פלטה נשיפה ארוכה ופתחה עיניים. כעת ליטפתי את השד שלה מלמעלה למטה, מתחיל בבשר ומחליק לעבר בד החזיה. ידי השניה נשלחה אל ישבנה של מיכל שעמדה מולי זקופה אך כנועה למגע שלי. אחזתי בו ודחפתי אותה קלות אלי. מיכל שהבינה את זה כהזמנה לחיבוק נצמדה אלי בחיבוק סוער.

"אני צריכה להרגיש אותך" אמרה והורידה לי את החולצה, תולה אותה על וו התליה מעליה ומצמידה את שדיה אל החזה שלי. ליטפתי לה את הכתפיים.

"ואוו אני עפה" אמרה מיכל וליטפה את כתפי מלמעלה למטה לכיוון היד. היבטתי בשנינו במראה שהייתה קבועה בחדר ההלבשה והבנתי את הקינאה של טלי, שנינו נראינו מתאימים מאוד. התרחקתי מעט ממנה באופן אינסטנקטיבי. "מה תגיד טלי" חשבתי לעצמי וגירשתי יסורי מצפון שאיימו להשתלט עלי. טלי הרי אמרה שהיא מוכנה שאתנסה. לא סיכמנו מעבר לכך כלום ולא סגרנו שזה חייב להיות ביחד איתה. ניסיתי להרגיע את עצמי וידעתי שאשלם על זה ביוקר. אבל אחר כך. חוצמיזה גם טלי לא ממש אמרה משהו על דוד כשהם היו ביחד בצימר בשעה שאני מיכל ישנו חבוקים. עם המחשבות האלו, בלב כבד וגוף לוהט התחלתי להוריד למיכל את רצועות החזיה הימנית, שהייתה בצבע ורוד בהיר ועיטורים על הבד. בד החזיה המתוח נרפה כשהחליק מכתיפה על שריר היד הדקיקה שלה. ראיתי את הפיטמה של מיכל מציצה מתוכה. ליטפתי אותה בתוך החזיה, בעוד הזין שלי עמד בכוח בתוך המכנסים וצד את עינה של מיכל שתפסה אותו מעל בד הג'ינס, משפשפת אותו במהירות על הבד, בעוד אני מאבד תחושה של זמן ומקום, עוצם עיניים בעונג בלתי נשלט. מגרש מחשבות טורדניות על מה יהיה עם טלי ואיך אספר לה. ובמקביל מתעלם מכך שאני בחור נשוי, דתי, שרק אמר דבר תורה בשבת האחרונה בבית הכנסת בכריזמטיות רבה, מתגודד עם אישה זרה בתוך תא הלבשה אקראי בתוך קניון. ציפיתי שארגיש עלוב. סליחה, קיוויתי להרגיש עלוב, עם המחשבות האלו. אבל משהו בתוכי מרד ברגשות האלו בעוצמה. הרגשתי חי והסיטואציה הזו רק חירמנה אותי יותר והגוף שלי הפך לרכב אוטונומי כשהחרמנות היא הבינה המלאכותית שנוהגת בו.

הורדתי יד לעבר החצאית הרכה שלה ואחזתי במפשעה שלה בכל היד שלי, מועך בעוצמה את הפות שלה עם החלק הרך של כף היד שלי.. מיכל הגיבה לי ברעד ונצמדה אל היד שלי. הגברתי אחיזה במפשעה של מיכל בעוד אני תופס את שדה הימני.

"כןן תגע גם בשני" אמרה מיכל בעניים עצומות, מפספסת את חוסר ההגיון שבדבר מכיוון שלא נותרו לי ידיים פנויות. קירבתי את הפה שלי לשד השני בעודי אוחז בה בפות ובשדה השני. מיכל נצמדה עם השד עטוף החזיה אל הפה שלי ואני נגסתי אותו קלות. מיכל התנשמה בנשימות קצובות בהנאה ונחתה עם הפות שלה עוד על כף ידי ואני הרמתי את היד שלי כלפי מעלה כאילו אני מנסה להרים אותה מהפות והיא השיבה לי בדהרה על כף ידי האוחזת בה.

"כןן אתה מועך אותי!" גנחה מיכל ישר לתך האוזן שלי ונשענה על הקיר של תא ההלבשה ובעודה אוחזת את הזין שלי בידה, מורידה אותו מהתחתונים ומאוננת לי בעיניים עצומות ובמרץ.. התפתלתי בתוך ידה והרגשתי שעוד רגע זה מגיע.

"מיכל אני עוד רגע גומרר" אמרתי.

"כןןן תגמוררר גם אני שםם" אמרה מיכל ולחצה את הפות שלה על ידי בלחץ אדיר.

"אווויייי אלוהים אני גומרת גם, תדחוף את היד לתוך התחתוניםם שלי" אמרה ואני מייד תחבתי את ידי לתוך התחתונים הלבנות והצמודות שלה והרגשתי את הרטיבות שלה מציפה את ידי בעוד גב כף היד שלי מתחכך בתחתוניה החלקים, מצמידים את ידי לתוך מפשעתה.. הריח שהתפשט בחלל התא היה כזה שלא אשכח לעולם.

כמו בהילוך איטי התפתלתי ונדחסתי על דלת התא משל הייתי נפגע הדף שנזרק אחורה, הרגשתי גלי חום וזיעה קרה באחורי גבי מלוות את השניה שלפני הגמירה. החזקתי את עצמי עוד חלקיק שניה, גואה על התחושות כמו גולש גלים על גל גבוה במיוחד, וגמרתי בעוצמה בתוך ידה של מיכל, על החצאית הסקסית שהייתה עוד עם תווית המחיר, ועד כמה מטחים על תא ההלבשה הזעיר. הראש שלי הסתובב מעוצמת הגמירה והתנשפתי בכבדות.

"ואוו אתה כזה שונה" אמרה לי מיכל והשתתקה מיד כששמענו צעדים של שתי נשים מפטפטות בערבית בסמוך לתא ההלבשה.

העברנו את השניות הבאות בשתיקה, לוקחים את הדקות הבאות לארגן את עצמנו וליישר קמטים עלומים על הבגדים, להסתיר את מה שהיה.

לאחר כמה דקות מיהרנו להתחיל להתקפל בשקט ואני עזרתי למיכל לסגור את סוגרי החזיה למרות שהיא לא הייתה זקוקה לכך. בשקט סגרתי את הרי'צרצ' של הג'ינס שלי ונצמדתי לקיר התא כדי לפנות לה מקום להתכופף ולשפשף את הבד במקום בו הזרע שלי טרם נספג.

"אתה תצא אחרי, סבבה" ? אמרה לי בעודה לובשת את כיסוי הראש הצהבהב שלה, קושרת ודוחפת מול המראה קצוות שיער סוררות שלא נכנסו בתוכו.

"כן." אמרתי בשקט.
"אתה מצטער על זה? " שאלה מיכל רגע לפני שיצאה.
"לא" עניתי וניסיתי לחייך.
"שקרן גרוע" אמרה מיכל בחצי חיוך. טוב נדבר על זה עוד כמה דקות, יצאתי לשלם על הבגדים. "אמרה בקלילות".
"אני באמת לא.." ניסיתי למחות את הרושם ולהיות קליל כמוה פעם אחת בחיים. פעם אחת לא להיות כבד מחשבות. אני חייב להצחיק ולהקליל את האווירה. "טוב אז תגידי לבאה בתור שתכנס" לחשתי לה באוזן בזמן שהסיטה את ידית הנעילה של הדלת הצהובה לפני שיצאה. "מניאק אחד לא מספיק לך שתיים"?? אמרה ויצאה, ראיתי אותה מחייכת חיוך רחב במראה ממול לתא ההלבשה הזעיר, שעכשיו משיצאה הרגיש לי אפילו קטן עוד יותר.
"אהה, מי התעורר מי"? שמעתי אותה אומרת בטון גבוה לעבר הקטן שלה שכנראה פקח עיניים בעגלה שהמתינה בחוץ בסמוך לתא המדידה.
"אני אוכל אותךךך" שמעתי אותה מדברת איתו מלווה ברעש הסטטי והשקט של 4 זוגות גלגלי עגלה על רצפת השיש הבוהקת של הקניון.

עמדתי בתא כמה דקות, מסדיר נשימה וממתין לצאת במרווח זמן כך שלא יובן שהיינו שם יחד. בדקות הללו חשבתי על החיים. על המורכבות שלהם. וכמה ההתנסות הזאת עם דוד ומיכל למדה אותי. על החיים ובכלל. כי עם כל נסיון סביב ה30 שנים שלי, הבנתי כמה דברים על החיים פה בעולם. לדוגמא, שאם אוכלים יותר מידי מרשמלו כואבת הבטן, ובכלל מרשמלו בשוקו זה מגעיל למרות שזה נראה מגרה בתמונות. שאם קופצים מגג של קומה ראשונה עם שקית פח עשויה ניילון כחול ודקיק, כמה ענקית שהיא לא תהיה, היא לא תהפוך למצנח שירחף אותך מלמעלה למטה ברכות, אפילו אם אתה ילד בן חמש קל משקל. היא כן תהפוך, אותך, לשבור רגל ובמשך חודש אמא שלך הטובה תאפשר לך כפיצוי על הכאב מרשמלו ללא הגבלה.

חשבתי על זה שכשאתה בוחר במשהו אחד אתה מוותר על משהו אחר במקומו. לדוגמא כשאתה אוכל בשרי אתה מוותר על הנס קפה כפול על חלב מוקצף מפנק בתנאי שאתה בוחר כמובן להיות דתי לפני כן. וכשאתה מחליט לצאת עם חברים אתה מוותר על לשבת לראות סרט בבית עם אישתך.
אי אפשר להנות מהכל. לחשתי לעצמי והרגשתי את עצמי שוקע בתחושה מעיקה.
ומצד שני כשאוכלים לאפה אתה יכול לבחור בהכל. בחומוס בצ'יפס ובסלט באותו המעמד עם הבשר ולהנות מהכל. לחש לי קול תקיף בראש. הנהנתי לו בתוך ראשי.

אני מעדיף לחשוב שהחיים זה לאפה. שאפשר לכרוך הכל יחדיו, חשבתי לעצמי. הוצאתי את הטלפון הנייד ושיניתי את הסטטוס בוואטסאפ שלי "החיים זה לאפה" והוספתי סמיילי צהוב עם לשון בחוץ.

דפיקות קלות על הדלת העירו אותי בחטף מהמחשבות.

"אתה מתכוון להישאר כאן לתמיד"? שאלה מיכל. "ראיתי פה חולצה שממש תתאים לך" אמרה ודחפה חולצה אדומה צמודה בחריץ הדלת שפתחתי.
"תמדוד ותגיד אם המידה סבבה" אמרה ואני לקחתי אותה בצייתנות.
"איך היא"? שאלתי ופתחתי את הדלת לרווחה.
"תראה לי". אמרה ועמדה מולי קרוב. לרגע חשבתי שהיא תנשק אותי אבל היא רק מתחה את בד החולצה כלפי מטה.
"את מנסה להשטיח לי את החזה"? שאלתי בחצי חיוך.
"אתה שטוחה והחולצה נראית מעולה" אמרה והחזירה לי חיוך . ואני שאפילו שאני לא סובל קניונים ואפילו שלא התכוונתי לקנות שום דבר לעצמי הרגשתי טוב באופן שלא היכרתי. נכנסתי לתא ההלבשה שוב כדי לחזור לחולצה המשובצת הרגילה שלי.

" הנה גברת, יש פה לבעלך עוד כמה דוגמאות, יש גם חלקות עם צווארון בשבילו" שמעתי את אחת הזבניות שואלת את מיכל, במבטא רוסי כבד.
רציתי שוב לציין שאני לא בעלה ולהכריז את זה גם אל מול הזבנית האלמונית, אבל לפני שהספקתי שמעתי את מיכל אומרת "בעלי הסתדר עם בגדים להיום, תודה".
האוזנים שלי האדימו במבוכה בתוך תא ההלבשה והלב שלי התחיל לפעום בפראות כזו שמאז מירוץ "יער אל הר" בחיפה לא חוויתי כאלו פעימות. כאלו שגורמות לגוף שלך להזיע ולמרות המזגן האימתני בחנות הרגשתי גל חום. משהו בקלילות שמיכל אמרה את זה בשנית גרם לי לתחושות מוזרות בגוף. הרגשתי עטוף משהו. במיכל ובאופי המכיל שלה.

ידעתי שמיכל צחקה עם הזבנית אבל למרות זאת הלב שלי דהר. נשמתי מעט כדי להרגע, כפתרתי את כפתורי החולצה בשקט ופתחתי את דלת התא עם החולצה האדומה מקופלת בידי. משב אוויר המזגנים הנעים שהמתין לי בחוץ ביחד עם מיכל, איתי והעגלה הרגיעו אותי. איתי הציץ בי בעניין מתוך העגלה הירוקה, בעודו שותה בקבוק תינוקות עם תה, משמיע זמזום סטטי בעת כניסת האוויר לבקבוק בזמן השתיה.

התקדמנו במעלה הקניון וכשהגענו לאיזור האוכל. ריח טוב היכה באפי. "אולי נשב פה לאכול"? שאלתי את מיכל.
"אני חייבת ללכת… רופא השיניים שלי עוד 40 דקות ולא אספיק.." אמרה ועשתה פרצוף מבואס.
"את צודקת.." אמרתי והסתרתי את האכזבה שלי. דמיינתי אותנו אוכלים צהרים ביחד.
"היה כיף.." אמרה מיכל והעבירה לי את השקיות של הביגוד שהיו תלויות על העגלה של איתי אלי.
רציתי לחבק אותה אבל באותו הרגע עברו קבוצת ילדים ונוער מבני עקיבא. לא היכרתי שם אף אחד אבל בבני עקיבא כולם מכירים את כולם..

"אז… ביי" אמרתי… ונופפתי בגמלוניות ליוויתי אותה בעניי בעודה דוחפת את העגלה לכיוון החניון הדרומי של הקניון. לאחר דקה היא עברה בדלת זכוכית אחת ואז בשניה ונעלה מעניי בעיקול המסדרון המוביל לחניון.

בצעדים כבדים צעדתי לכיוון היציאה לחניון הצפוני, מדלג בעניי על רכבים, מחפש את הרכב שלי.
לאחר מספר שניות של חיפוש מצאתי את הרכב ממתין לי בנאמנות במקום בו עזבתי אותו.
זהו לסוף הפרק הזה. נשמח לשמוע תגובות שלכם על הפרק הזה ועל הפרקים האחרים.
zugdati1@gmail.com