ככה פתאום באמצע הטירונות "יום חופש" ולא סתם יום חופש – יום חופש ביום חמישי של לפני יציאה, מסתבר שלפעמים אלוהים עוזר גם לסתם חפ"שים. אז לא יודע למי להודות לאלוהים או למ"פ שבחר אותי ואת מאיר ללוות את הטנדר הפלוגתי לטיפול וכמה סידורים מנהלתיים בבסיס החטיבתי הסמוך לשטח האימונים והכי חשוב לטעון אותנו בקצת אנרגיות של חופש. איזה כיף ולחשוב על זה שכל הפלוגה עסוקה עכשיו בלדגם ציודים לרוץ או שהם סתם יושבים בשיעור משעמם ואנחנו יושבים עכשיו בשקם, פחית קולה קרה, אגוזי מתוק ובנות החטיבה היפות שיושבות מחוסרות מעש בשק"ם – מעולם לא חשבתי שגן עדן יכול להיות שקם חטיבתי בבסיס שכוח אל.

אבל זהו נגמר, אנחנו זרוקים עכשיו במושב האחורי של הטנדר כל אחד מכונס בעצמו מקווים שהנסיעה לא תגמר –לא צריך יותר מחמש דקות הראש נשמט למטה ואנחנו שוקעים בשינה עמוקה שמופרת רק כאשר הדלת נפתחת ואנו שומעים את הרס"ר הגדודי צועק עלינו "עופו עכשיו מהרכב – איפה אתם חושבים שאתם נמצאים – לא חגורים מאחור". ואוו זאת הייתה דרך מפתיעה להתעורר תפסנו את הנשק ועפנו בריצה לפלוגה. לא לקח יותר מחמש דקות כדי לשכוח את היום הנפלא הזה ולחזור לעבודה הקשה של טירון בצנחנים.

4:00 לפנות בוקר, הקפצה – מסדר המ"מ. מדבר יהודה – אמצע ינואר, קר אבל הפלוגה מתקתקת ותוך כדקה וחצי כולם עומדים בחית, בלי מעילים לא בדיוק לבוש תקני אבל עומדים מתוחים, כן מצחיק אבל זו השגרה שלנו, בכלל לא עלה על דעתי שיש כאן משהו שקשור אלי אבל אני מספיק מפוקס כדי לשמוע את השם שלי ושל מאיר באוויר, אני עדיין לא מבין למה אבל מבין שעלי לצאת מהשלשה ולעמוד.
אני ומאיר נעמדים מול המפקד הסמל. "חצי דקה לעמוד וחזרה" מתחילים לרוץ ומתפלאים על הנדיבות....בד"כ זה עשרים וחמש שניות...במקביל מתחילים להרגיש את החסרון שבהקפצה מהירה – איך לא חשבתי על תחתונים. חוזרים ודי בקלילות עומדים בזמנים מתייצבים ונותנים הקשב לסמל. מאחורינו אנחנו שומעים את הקול של המ"מ נועה (השם המלא שמור במערכת). "אז לא חוגרים מאחור......" עם כל הפאתוס והאפקטים של קצין בטירונות – איפה לעזאזל הם לומדים את השטויות האלו אבל בארבע וחמישה לפנות בוקר שכל המחלקה התעוררה בגללך אתה מקלל את הרגע שנולדת.
אז מסתבר שיש הר מעל המאהל ומסתבר שיש סלעים במדבר והחיבור ביניהם יצר את העונש החינוכי של לכתוב כתובת מאבנים שכל מי שמגיע ויוצא יראה את המשפט "חובה לחגור גם מאחור" ורק לאחר הסיום אנחנו נעלה על האוטובוס לחופשת השבת.
למרות שזה נשמע מוזר לפני היציאה בשישי זה כבר לא הפריע לאף אחד, צחוקים בדיחות ולחשוב שעוד מעט אני פוגש את איריס, החברה שלי מאז כיתה י"א. בשש וחצי בבוקר הייתה כתובת מהממת שנראית למרחוק. יורדים מההר, מתכוננים למסדר המ"מ וליציאה עולים על מדי א' מצחצחים נעליים וכבר שוכחים מהכול. נהלי יציאה, התראות, תיק על הכתף ואז רגע לפני שעולים לאוטובוס "מאיר,אריאל – באוטובוס הזה יש חגורות, אתם לא יכולים לעלות על אוטובוס עם חגורות" לא ציפיתי לזה בכלל....חשבתי שהסיפור נגמר בכתובת המטומטמת, ששילמנו את חובנו לצבא ולמדינה אבל מסתבר שלא סתם אומרים על נועה שהיא כלבה – יש לזה כיסוי במציאות.
אנחנו עומדים שבוזים מסתכלים על האוטובוס נעלם ואז בלי שהבחנו שמענו אותה – אי אפשר לטעות בקול הזה "איזה יופי סידרתי לי חברה לשבת שלא ישעמם לי – מעכשיו בכל רגע נתון אחד עומד ליד הכתובת, מאבטח אותה בנהלים של שמירה רגילה, אפוד מלא...." ולא כדאי לכם להסתבך איתי. שמענו את הצעדים שלה מתרחקים והבנו שהשבת הזאת לא הולכת להיות שבת שנתגעגע אליה. אבל יש משהו מיוחד בשירות הקרבי – משהו שגורם גם לרגעים הכי קשים להפוך ליותר סבילים – אני לא יודע עם זה הגיל, החברים מסביב או משהו בסיטואציה אבל תוך שעה מצאנו את עצמנו מתארגנים עם מספיק קולה ונשנושים להעביר שבת ליד הכתובת המטופשת הזו.

21:00 – הקור והשעמום מתחילים לפעול – מלכלכים על המפקדים מקללים את נועה ואז מנצלים את החושך ותוך חצי שעה עצבנו מחדש את הכתובת "נועה – חובה לחדור גם מאחור" שלפנו את הטלפון צילום למזכרת בכל הפוזיציות האפשריות. בסה"כ לומדים להנות מהחיים – גם עם הם לפעמים דפוקים.
23:00 בלילה – דיברנו כבר על הכול, סיפרנו את סיפורי הגבורה על הכיבושים שלנו (אמתיים או מומצאים –זה לא באמת משנה) הקור השביזות והלילה במדבר עשו את שלהם והתחלנו לשקוע כל אחד בתוך עצמו כל אחד והמחשבות שלו. אז במקום להיות עכשיו עם איריס החברה שלי מכיתה יא אני תקוע פה עם מאיר בחור נחמד מצחיק ואחרי 3 חודשים טירונות אפשר לאמר אפילו אח, אמנם אח אבל כמעט חטפתי דום לב ששמעתי אותו פתאום שואל אותי "מתאים לך ג'וינט" ואוו – גוינט אחד קטן ומי בכלל זוכר את איריס .
גוינט ועוד גוינט והשבת הזאת מתחילה להיות נחמדה הרבה יותר. נכנסנו לשקי השינה ליד הכתובת מקשקשים וצוחקים עד שללא התראה מוקדמת התעוררנו בקפיצה. "איפה שמירה על הכתובת" חמש בבוקר קרניים ראשונות של שמש וקור מקפיא. נועה הקצינה שידועה בחיבתה לכושר עמדה מעלינו בטייטס שחור צמוד וגופיית ספורט שהדגישה את הגוף השרירי שלה. מסתבר שלא היה חכם לעשן את הגוינט, אני הייתי בלחץ רק משבירת השמירה בזכות עודף ה TCI בדם שכחתי בכלל את עניין הכתובת, "אז גם שברתם שמירה וגם שינו לכם את הכתובת – מאיר- תקריא לי את הכתובת" והיא הצביע על חברי הטוב, פתאום נזכרתי במה שעשינו ופחדתי לשמוע מה מאיר הולך לאמר. הוא גמגם אבל אי אפשר היה לפספס "נועה- חובה לחדור...." התחלתי לחייך אבל כנראה זה לא הצחיק כל כך את נועה, היא קטעה את מאיר "נראה מי יחייך בסוף הבוקר הזה – בואו תצטרפו אלי למד"ס הבוקר" זה לא השאיר לנו ברירה והתחלנו לטפס על ההר בעקבות נועה, לא פשוט לעמוד בקצב שלה. ידענו שהיא בכושר אבל גם לנו לא היה חסר ובכל זאת לא הצלחנו לעמוד בקצב שלה. עברנו את הרכס ונראה שנועה ידעה מעולה לאן היא מנווטת כי המשכנו לרוץ אחריה כאשר נועה מגבירה את הפער ואת הקצב ואנחנו יודעים שאכלנו אותה ומשתדלים לנסות להדביק אותה.
עברנו את הסלע הגדול ואז ראינו אותה עומדת ליד סלע גדול. "זהו – עכשיו הגיע זמן התשלום". נעמדנו בדום מתוח מולה והתחלנו לחשוב על כמה אנחנו הולכים לרוץ עכשיו "להתפשט!" היא אמרה בשקט אך בהחלטיות – לזאת לא ציפינו, אני מסתכל על מאיר והוא מביט עלי בחזרה – לא התכוננו לזה נועה התקרבה אלינו ואז בלי הכנה מוקדמת הורידה לי סטירה מצלצת "להתפשט עכשיו – מה כאן לא ברור" נראה לי שבזה הרגע נפל לי האסימון – אני חייב להתפשט, התחלתי להתפשט ומאיר התבונן וכנראה הבין שזה מה שאנחנו הולכים לעשות והתחיל לפשוט גם הוא את בגדיו. לאחר חצי דקה מצאנו את עצמנו עומדים ערומים מול המ"מ שלנו כשאר מלחמה פנימית מתרחשת (לפחות אצלי) הקור דואג לקווץ את האיבר אבל המראה של נועה מזרים דם חם שרוצה לגרום לאיבר להזדקר, מבטינו מופשלים וכמו טירונים טובים אנחנו מפחדים לענות.
נועה התחילה להסתובב סביבנו כאשר היא מחטיפה לנו סטירות קטנות על הישבן "אז מי החכם שהגה את הרעיון של הכתובת?" כמובן שאחים לא מפקירים ואף אחד מאיתנו לא פותח את הפה. "אני אוהבת את הערבות ההדית שלכם – תורידו חגורות מהנשק" בשיא המהירות הורדנו את רצועות הנשק ומסרנו לה ותוך שנייה הסטירות העדינות הפכו להצלפה בחגורה, הבטתי על הישבן של מאיר וראיתי פס אדום שצויר עליו "המ"מ – זה לא חוקי התחלתי למלמל" ועוד לפני שהספקתי לסיים הרגשתי את ההצלפה נוחתת על הישבן שלי, הכאב היה חד והרגשתי בבירור את הרצועה על הישבן שלי. נועה נעמדה מולנו וסקרה אותנו במבט חודר, השפלנו מבטים אך היא הרימה לנו את הסנטר ונעצה מבט חד וקפוא שלא בישר טובות "אני רואה שמאיר לא מספיק מתפקד, הקור כנראה משפיע על הזין שלו או שהוא פשוט אימפוטנט – תמצוץ לו!" לא חשבתי לרגע לעשות זאת אבל השנייה שהמתנתי עלתה לי בסדרה של חמש הצלפות רצופות שגרמה לזין שלי להזדקר לתחת שלי לשרוף ולי לרדת על ברכי ולהכניס את הזין של מאיר לפה שלי. התחלתי למצוץ את הזין והרגשתי אותו גדל בפה שלי ממלא את חלל הפה הפנימי. בשנייה שהורדתי את הקצב הרגשתי הצלפה ומהר מאוד הבנתי את הרעיון – אני חייב למצוץ, התחת שלי לא יכל לספוג עוד הצפה וזה גרם לי לשאוב את הזין של מאיר ולשמוע את מאיר מבקש מהמ"מ "בבקשה שיפסיק – אני עוד דקה גומר" היא לא דיברה מילה ואני נעצרתי מפוחד מכך שמאיר הולך לגמור לי בתוך הפה, להפתעתי היא לא המשיכה "תפסיק למצוץ ותעמוד על ארבע" מוזר אבל הבקשה לעמוד על ארבע שימחה אותי – "אני מבינה שקשה לך לחשוב על הפה שלך מתמלא בזרע – אז הגיע הזמן לחדור גם מאחור – מאיר תדפוק אותו" מאיר לא הבין כל כך מה עלי לעשות אבל שתי הצלפות על האבר הזקור שלו ונועה שדחפה אותו לתוכי הבהירו לו טוב מאוד מה הוא צריך לעשות. הרגשתי את הזין של מאיר חודר לתוכי כאשר נועה התיישבה על האדמה מולי מרימה את ראשי "תפתחי את הפה זונה" וירקה אל תוכי "אתן הולכות להיות הזונות הפלוגתיות" ,מאיר ביקש מנועה להפסיק – "אני עוד שנייה גומר, בבקשה נועה", נועה אפשרה לו להפסיק והורתה לנו לעמוד. ואז ראינו שהיא לקחה את הטלפון שהיה מונח על הסלע ליד וצילם כנראה כל פרט. זה רק ההתחלה זונות חמודות שלי – רוצו עכשיו לבסיס – תחזירו את הכתובת למצב הרגיל ותהיו מוכנות.....

אשמח לשמוע תגובות
ariel.ha101@gmail.com