div>יום שני בבוקר
יום שני בבוקר, לקראת השעה 11:00 אני מתארגן לקראת פגישה. מוודא שלא שכחתי דבר וחוזר בפעם אחרונה על המצגת שצריך להעביר. משנן לעצמי כמה משפטים שארצה לומר, מתרגל תשובות לכל מיני שאלות שאולי ישאלו ובעיקר, מתוח. הפגישות האלה אצל משקיעים פוטנציאלים תמיד מכניסות את הגוף לאיזה מתח חיובי. מתח של המון ריכוז מלווה בשקט רועם כלפי חוץ - אבל בפנים יש את המתח הזה שמדגדג ומציק ולא מרפה.
בדרך החוצה בודק שהצווארון לא התקפל, ודואג לשים מעט בושם קליל ולא שוכח לקחת סוכריות מנטה בתקווה שהן יעלימו את היובש בפה. רגע לפני שיוצא מהבית, מקבל נשיקה וברכה קטנה - "בהצלחה".
נכנס לאוטו, מניח את התיק הכבד עם המחשב לצידי. סוגר את הדלת, ושם דיסק - אוסף של שירי קיטש שקטים - בדיוק מה שצריך עכשיו, מעט רוגע פנימי.
לוקח המון אויר פנימה - וזהו, אני בדרך...
כל הרעש של היומיום מתחלף בשקט האינטימי של האוטו. המראה הנאוני של מסך המחשב משנה צורה לאור שמש עם חמימות נעימה. כחול וירוק של בחוץ וקלילות פסנתר של בילי ג'ואל מעניקים מעט שלווה ונתק מהעולם שבחוץ. לרגע קט זו תחושה של רק אני קיים בתוך הבועה המתכתית הזו של של המכונית.

תחנת אוטובוס
מעבר לרמזור האדום, אחרי הצומת, במפרץ החניה של תחנת אוטובוס- מבחין באישה. קשה מאד לפספס אותה - המראה המחויט מאד בולט בנוף שמסביבה, כאילו נקרעה מסביבתה הטבעית והושמה בלב הרחוב במקום בו הג'ינס עם הטי שירט הם המדים. מנסה להתמקד - מיני ירוק עם חולצה מחויטת ומעליה ג'קט שלא ממש תואם את החום שבחוץ. נעלי עקב נמוכות מעל גרביונים מעט בהירים. תיק עור חום אפנתי ומשקפי שמש רחבים שמכסים. היא נראית לי כבת 40+ מאד מטופחת והיא גם מרימה את היד... לטרמפ...
הלב מחסיר פעימה ובראש מתרוצצות ערמות של מחשבות ואלפי תסריטים. לעצור או לא לעצור - אני הרי בדרך לפגישה - אין לי זמן לזה בכלל. ובכל זאת הסקרנות וההתרגשות חזקים ואולי הם חזקים ממני? יודע שעוד מעט הרמזור יתחלף לירוק, יודע שאולי זה רגע בחיים שלא יחזור. יודע שאולי סתם מפנטז, יודע שבכלל נשוי עם ילדים בבית... יודע ש... והרמזור הופך ירוק.
מתחיל לנסוע לאט. מאט, מתקרב, מביט בשביל לקלוט כמה שיותר ממנה... ומשהו בי ממאן ללחוץ על הבלם וברגע שחולף על ידה - קולט את כולה ומבטה ננעל בי - הליפסטיק האדום-וורוד, המבט הכמהה, המיואש משהו, הכל כך נשי - הכל נקלט בראשי כמו תמונה שצילמתי והתמונה הזו מופיעה מוליי בזמן שנוסע ממנה הלאה.
ושוב מגיחות המחשבות ושוב תהיות על מה ואיך ואולי ושוב... רמזור.
הפעם - לא חושב, לא שולט, האינסטינקטים משתלטים על גופי, מסננים כל מחשבה רציונלית, פרקטית. אני עושה סיבוב פרסה וחוזר לצומת הקודם, מקווה שלא פספסתי את אולי מה שיכול להיות. רוצה לדעת מה יוליד הטרמפ הזה. רוצה להיות שם. רוצה לא לחשוב, רוצה להרגיש.

שוב תחנה
"לאן?" היא שואלת. "תל-אביב" משיב. "מעולה. אפשר?" - "ברור" מחייך בחזרה.
היא מורידה את הג'קט, מתיישבת ונאנחת עם המון אויר - "הצלת אותי - יש לי יום זוועתי היום. לאן אתה מגיע בדיוק?".
"לאזור עזריאלי - ומה כל כך נורא היום?".
"כל מה שיכול לקרות - קרה היום" היא מתאוננת וממשיכה - "האוטו לא מניע, בעלי לא בארץ, אף מונית לא עונה לי ואני מאחרת למשרד. נחתת עלי משמים". עכשיו היא מחייכת אלי תוך כדי שהיא מרימה את משקפי השמש מעל השיער. לרגע קט, המבטים שלנו מצטלבים. עיניה חודרות בי היא בזמן שהיא מישירה את מבטה אלי. כה נשי ורך, כה חודר ועמוק עד שמרגיש כאילו נעצה בי קיסם וצבטה בו את הלב. המבט הרגעי הזה הוא רגע נצחי - מרגיש דרכו את נשמתה. הכל משתקף לי - עדינות, אינטילגנטיות עם מעט טיזריות נשית. אני משתתק, נאלם, נבוך. מרוב הלם אני מביט רק לכביש ונותן למוזיקה להשתלט על השקט שחוזר לאוטו. רוצה לדבר - לומר משהו אולי חכם ספק מתחכם, כמו שלרוב אני עם אנשים. אך מרגיש שרק גמגום וערבוב של שטויות יצאו ממני ואשמע מגוכח, אפילו מטופש. לכן פשוט נוהג.

נסיעה
"סע לאט" של אריק איינשטיין מתנגן לו ברקע. אני לא יכול שלא לאמץ את המלצתו של המשורר ומרפה את הרגל מדוושת הגז. כך הרגע הופך לשניים והזמן בחלל האינטימי של האוטו מתארך.
עכשיו עולות המחשבות והתהיות; תוהה אם חשה כמוני או אולי היא טרודה עם היום הבלתי אפשרי שלה. כנראה אני סתם עם הפנטזיות הבלתי הגיוניות שלי. מרגיש מעט אידיוט.
היא משכלת רגלים - דבר שישר גורם לי להפנות מבט בצורה כמעט אינסטינקטיבית לקו המתאר הזה, לגבול האסור שבין ירכיה העטופות ניילון לבין חצאיתה. הגבול שכה שמרמז על ההמשך אבל נשאר ללא אישור מעבר. החצאית מתרוממת מעט חושפת עוד פיסת ירך נשית. היא קולטת אותי במבטי, מותחת את המיני מעט מטה וחיוך קטן-קטן שקשה להתנגד לו כובש את שפתיה.
אם קודם הייתי מעט טרוד, תוהה, נרגש, חושב, הוזה ומפנטז - אז עכשיו אני בסערה פנימית פורעת, אני מרגיש כל פעימה של הלב -כאילו הוא מתופף מבפנים על בית החזה. הבטן שם למטה מעבירה בי זרמים חשמלים קטנים. רעידות קטנות בלי נראות בקצות האצבעות גורמות לי לנימול מעקצץ. לא יודע אפילו אם אפשר לראות את כל מה שעובר עלי מבחוץ. אני מסתכל על הכביש אבל חייב להגניב מבט.
השקט של הדיסק המתנגן הוא רם וברור והמתח הפנימי-התחושתי שלי בשיאו. כל תזוזה הופכת להיות בעלת משמעות מבחינתי. אולי יש משמעות לחיוך הזה שלה? אולי זה מסר בשבילי. אני מנצל פניה ימינה בשביל להגניב מבט, בשביל לשאוב עוד ממתאר גופה. לקבל עוד נתונים בשביל שאוכל לצייר אותה מולי בצורה יותר מדויקת. הרי לא יכול ממש להסתכל, לבהות - אני אדם מנומס ומהוגן ולא רוצה להצטייר כמטריד.
שמש הצהרים החזקה חודרת את חלון האוטו שלידה ומשלחת קרניים דרך חולצת הכפתורים הלבנה. שדיה משתקפים וברורים דרך האריג. הם לא גדולים ולא קטנים ומוחזקים היטב בחזיה עם קו תחרה לבן שבולט בקונטרסט שיוצר האור. קו המתאר של שדיה מתגלה עם קרני השמש - הגלישה האיטית מהצוואר ,הטיפוס לעבר הפטמה וההתכנסות המהירה חזרה כה ברורים וחדים באור שחודר את האריג. מרגיש כל כך בהמי ולא מנומס ככה לחדור במבט - לגמוע כמה שיותר בחלקיקי הזמן. רוצה להפנות מבטי אבל לא יכול - אני מבחין בפתח שנוצר בין הכפתורים והחולצה הלא מתוחה ודרכו אני גונב לעצמי עוד קוים של מחשוף שיוצרים תמונה נהדרת וארוטית כל כך של חזה חלקית גלוי וחלקית מוסתר, הקו העור העדין המכוסה בעדינות בפס תחרה ואת השפע שמתכנס ונדחס לתוך החריץ הזה. מעמיס על חולצתה את שדיה הנפלאים שנדחסים למחשוף. אני בולע רוק יבש ונע בחוסר נוחות על המושב. אלוהים, מה עובר עלי מה קורה לי - ויתרה מכך; מה היא חושבת עלי. היא בטוח קלטה את המבט הממוקד שלי. והלב. אני בטוח שהיא יכולה לשמוע אותו פועם בי עכשיו.
בתוך כל ההמולה הפנימית שבי, הגירוי עולה ואני לא יכול יותר להדחיק. משתדל ולא מצליח. הזין שלי שעד לרגע זה היה ממושמע, הופך עצמאי ויוצר אצלי לחץ גובר בג'ינס. אני מקווה שהיא לא רואה - או אולי בעצם מקווה שהיא רואה - עוד לא יודע להחליט. רוצה להסתכל שוב על פניה, לנסות לנחש איך היא מגיבה, על מה היא מסתכלת ומה היא שם חושבת מבלי לומר מילה. אבל לא מעז. הלוואי והייתי יכול לסדר את הזין העומד בצורה הכי לא הגיונית כרגע והכי לא נוחה. הלוואי... והייתה נוגעת בו לאט וברכות עם מגע נשי חם ומשחררת אותו ואותי. לוקחת אותו אל פיה, לאט ובעדינות, יונקת תוך כדי שמשמיעה גניחות קלות - מרטיטה אותו בקולה ואז שואבת אותו עמוק אל גרונה. העיניים מסתכלות על הכביש אבל רואות דברים אחרים לגמרי. מרגיש כל חלק בגוף עכשיו וחושב שאולי אפילו מעט מחוויר.
היא משכלת רגלים בשנית - הפעם רגל שמאל עולה על ימין. ושוב המבט שלי נשלח - ננעל ללא שליטה לעבר קו הגבול הזה. אבל הפעם היא לא דואגת למשוך מטה את החצאית. וקו רגל ארוכה נחשף. מראה נשי עצמתי כל כך ומופלא שמאפשר לדמיון להשתולל ולצייר את ירכיה המתחברות לקו האגסי של ישבנה. אני מגניב מבט לעבר פניה. היא נראית גם מאד מרוכזת, אולי אפילו מתוחה. יכול להיות שהיא מודעת לכל המתח שחש באוטו ובכוונה שיכלה רגליה. יכול להיות שהיא מתגרה בי?
רוצה לשלוח יד, לנסות לגעת. הכל לכאורה מונח לפני וגלוי. רוצה לשים יד על ברכה ולטפס באיטיות מעל גרב הניילון, לאט אבל בנחישות לעבר שיא נשיותה. לטייל עם היד להחליק אותה בחלק הירך הפנימית. לראות אותה נאנקת, נעתרת, מושיטה ראש לאחור בעיניים עצומות. מרפה את רגליה ומפשקת אותן. תופסת את ידי, מכוונת אותי, מאפשרת לי לחצות את הגבול של החצאית בכדי שאוכל לחוש את החמימות הנשית שלה פורצת את התחתונים והניילון. לראות אותה רוצה אותי, מקבלת אותי אומרת לי "בוא - זה מותר". ובתוך כל הפנטזיה והתרחישים שרוקם לי - לא מעז לעשות דבר. רק שותק ורועד מבפנים.
החושים כה חדים, כה דרוכים - עד שחושב שמצליח לשמוע כל נשימה וכל שאיפה שלה. כל חלקיק תנועה שלה ישר נקלט אצלי. אפילו תזוזת השיער שקצוותיו נעים מרוח המזגן נעים מולי במעין סלואו-מושן. כל תנועה עדינה, ישר מנסה לתת לה פרוש. אולי זה רמז, אולי היא מאותת לי עם שפת הגוף. משתגע. מתחנן שתעזור לי. שתעשה איזה צעד מוביל, צעד ראשון. ושוב תוהה; אולי זה רק אני שמרגיש את המתח שבאוויר? שחושב שמשהו אולי קורה פה...
אני מחליט לשים את יד ימין על ידית ההילוכים - זה יכול להיות תירוץ שכזה שיאפשר לי לגנוב עוד כמה מבטים לעבר רגליה היפות, הנשיות כל כך שגורמות לי להתמכר לרגע, להתמכר אליה, לערוג למגע.

שתיקה מופרת
השתיקה מופרת - היא מצביעה לעבר קופסאת סוכריות מנטה שנמצאת בתא שביני לבינה ושואלת "מותר?". אני מהנהן, אפילו "כן" לא מסוגל להפיק מהגרון היבש שלי. מפחד מהקול שיצא לי או מאיזו שטות שאתחיל למלמל מתוך מבוכה. ובזמן שמהנהן לעברה, מבטינו מצטלבים ואני פוגש שוב את עינייה הנפלאות החודרות, החמות כל-כך חכמות כל-כך. שפתיה כה עדינות ורכות. חיוכה כובש אותי.
היא מושיטה יד וספק בטעות היא מחליקה על גב כף ידי המונחת על ידית-ההילוכים. פעימה אובדת עם המגע הארעי. אני רוצה לצעוק לעברה "געי בי עוד ועוד ועוד". אני רוצה שתראה איך מתרגש. אני רוצה שפשוט תחזיק לי את היד להרגיש אותה מלטפת ואוצרת אותי. אני רוצה להקפיא את הרגע ולהפסיד עוד פעימות ובעיקר אני רוצה להתמכר לרגע הזה, לאבד שליטה, להתנתק מכל העולם שמסביב לשכוח מהשגרה, מהבית, מהעבודה ולחוות איתה עולם מקביל - עולם של בועה שלי ושלה עולם שקט ששונה כל-כך מהיומיום השוחק.
הגוף כמו קפיץ שנמתח ונמתח ככל שהרגעים חולפים. רוצה לשחרר את הקפיץ לפרוק אותו לתת לו לנוע חופשי בלי בלמים.

איילון / עזריאלי
איילון מתקצר לו והירידה לעזריאלי היא מרחק כמה דקות בודדות. מרגיש כאילו זה עתה או לעולם לא. שעון חול ענקי מופיע לנגד עיני, מטפטף לו במהירות הולכת וגדלה. אני נע בחוסר נוחות. מנסה לשדר אותות. מתחנן שתעשה איזה צעד, שתשלח רמז ברור שאומר שמותר... לפני שהכל מסתיים. רוצה ומשתוקק להתחלה ולא לסיום.
הפגישה החשובה כבר לא מעניינת בכלל - רק מה שקורה בחלל ורק היא. והיא כה קרובה וכה רחוקה.
אני מאותת, הירידה כבר ממש לפני. משלים עם חוסר האונים שבו נמצא וחושב שאולי הכל בעצם לטובה. טוב שלא אבריז מהפגישה ואבזה את עצמי. טוב שלא מתפתה. משכנע עצמי שיש משהו מועיל בשגרה של בני 40. ובכלל, אם אעשה משהו אולי בכלל אסתבך איתה.
באופן בלתי צפוי, באופן שמהמם אותי, היא מניחה כף ידה על רגלי, פונה אלי ושואלת "אולי תמשיך לנסוע?". מתוך כל ההלם אני שואל בצורה מאד לקונית "לאן בדיוק?". "לשום מקום של ממש. בוא פשוט נמשיך ונסע".

סוף לא גמור
אין לסיפור סוף. בתוך תוכי מקווה לכתוב אותו מתוך ניסיון של ממש ומעדיף שלא להכתיב או לנסח אותו עכשיו. לא רוצה לדעת איך הוא מסתיים או לדמיין לאן הוא פונה - אלא לחוות אותו ולתת לדברים לקרות מעצמם.

מקווה לחוות זאת יום אחד.

ואשמח לשמוע מכן תגובות:
אני
ani.karov@gmail.com